סמינריון תקשורת כתרבות ייצוג הומוסקסואלים

הייצוג התקשורתי של הומוסקסואלים בתקשורת האמריקאית

נושא זה של ייצוג תקשורתי של הומוסקסואלים הוא נושא אשר תלוי בחברה ובתרבות. כפי שצויין מוקדם יותר בעבודה, השינויים בייצוג של קבוצות מיעוט בתקשורת רלוונטיים לשינויים שאותה הקבוצה עוברת ב"היררכיה" החברתית.

כך, אם ארצה לבחון את הנושא תחת פרדיגמה של הייצוג בתרבות הגלובלית בחרתי לבחון את הייצוגים ראשית כל כפי שקיימים בתקשורת האמריקאית – בשל כך שכפי שציינו חוקרים שונים התרבות הגלובלית בולטת בעיקר במגמת האמריקניזציה בעולם (ברגר, 1995; רם, 2003).

ארה"ב הינה מפיקה ויצרנית עיקרית של קולנוע וטלוויזיה בעולם מאחר ומרבית אזרחי העולם חשופים לתכנים של התרבות האמריקאית נוצרת אחידות תרבותית, וכל העולם הופך לכפר גלובלי אחד תחת התרבות האמריקאית.

כחלק מתרבות אחת זו כולם שותים קוקה קולה, נועלים נעלי "נייק", רואים חדשות בערוץ CNN ושומעים מוסיקה בערוץ MTV.

תופעה זו של השתלטות תרבותית קרויה אימפריאליזם תרבותי, כאשר זהו מצב בו תרבות אשר לה יש אמצעים טכנולוגיים, משאבים כלכליים והשפעה פוליטית רבה, יכולה להעביר מידע וסגנון חיים ולהשפיע על תרבויות חלשות יותר – בין אם במכוון ובין אם לאו.

בשל כך שהתכנים התקשורתיים האמריקנים מכילים ערכים ואידאלים אמריקנים ומערביים, ערכים אלו מגיעים לכל מקום בעולם. כאשר תרבויות חלשות יותר שאינן יכולות לייצר תכנים המוניים נפגשות עם תכנים אלה, הן מתחילות לוותר על התרבות והזהות הלאומית וההיסטורית שלהן, ולוקחות על עצמן את התרבות החדשה (ברגר, 1995).

אם נחזור לנושא הייצוגים של הומוסקסואלים בתקשורת האמריקאית, התקשורת האמריקאית נמנעה שנים ארוכות מייצוגים של הומוסקסואליות ורק משנות ה-70 היה אפשר להתחיל ולמצוא דמויות הומוסקסואליות.

אלו הוצגו בתקופה זו בהקשרים שליליים בתקשורת, בד"כ כפושעים או כנבלים, תוך כדי שימוש בסטראוטיפיות מוגזמת. במהלך שנות ה-70, לאור השינויים החברתיים שהחלו בעשור זה, החלה להתהוות בארה"ב התנועה לזכויות ההומוסקסואלים.

בתחום הייצוג התקשורתי היה אפשר למצוא מעט יותר דימויים חיוביים של הומוסקסואלים, אך עדיין היה היעדר ניכר של הומוסקסואלים בייצוג התקשורתי ועדיין היו קיימים דימויים וייצוגים שלילים רבים (Shugart, 2003).

עד תחילת שנות ה-90, הייצוג של הומוסקסואלים בתקשורת האמריקאית היה באופן סטראוטיפי שלילי מובהק. הדמויות הללו הוצגו לעיתים נדירות בצורה אוהדת, ואם כבר הם היו מוצגים בצורה חיובית הם היו דמויות משנה כאשר העלילה מתמקדת בדמויות ההטרוסקסואליות ה"רגילות".

במקרים רבים, הדמויות ההומוסקסואליות היו מוצגות סביב הנטייה המינית שלהם המוצגת כבעיה, ופעמים רבות נטייה מינית זו אף מוצגת באופן שאינו מוסרי. ההומוסקסואליות בתקשורת היתה מוגבלת למספר מצומצם של עלילות "מוסריות", כגון נושא האיידס והקונפליקטים המתמשכים של הדמויות להשלים עם ה"בעיה" או האופן בו החברים ההטרוסקסואלים מתמודדים בהצלחה עם קבלת המצב.

כתוצאה מדימויים אלו, במהלך תקופה ארוכה ההומוסקסואליות נתפסה כסמל שלילי של זהות גברית בארה"ב (Shugart, 2003; Wood, 1996).

בתקופה זו נוצר ייצוג תקשורתי אשר עוצב כנרטיב קומי המוגדר כ"הפרזה פארודית". תחת סטראוטיפ זה תכונות מאפיינות של הקהילה ההומוסקסואלית מוקצנות אשר נתפסה כמצחיקה גם ע"י צופים הטרוסקסואלים והומוסקסואלים.

מצב פארודי זה הינו מעין "מצב ביניים", אשר עזר להקל על ייצוג קבוצת המיעוט בתקשורת אך בו בזמן הנציח סטראוטיפים שאינם נכונים ושהוצגו באופן מוגזם (Wood, 1996).

אחד מן הגורמים העיקריים ששינו את התפיסה לגבי הומוסקסואלים במהלך שנות ה-90, הן ברמה החברתית והן ברמת הייצוג התקשורתי, היה הסרט "פילדלפיה" (Philadelphia) שיצא לקולנוע בשנת 1993 בכיכובו של טום הנקס.

סרט זה מציג הומוסקסואל שפותח במסע משפטי כנגד מעסיקיו שפיטרו אותו, כאשר הדמות הראשית היא של גבר לבן, עורך דין מצליח, בעל כל המאפיינים של גבר "נורמלי" אמריקאי, מגולם ע"י שחקן מוביל בהוליווד, אשר מיוצגת באופן חיובי ומקבלת את הסימפטיה המלאה של הקהל.

הסרט זכה להערכה רבה וזכה אף באוסקרים ביניהם אוסקר לשחקן טום הנקס כשחקן הטוב ביותר. ייצוג זה היה בעל משמעות רבה מאד, פתח את הדרך החברתית והתקשורתית להומוסקסואלים והפך את התופעה ללגיטימית (Shugart, 2003).

מאז אמצע שנות ה-90, הייצוג התקשורתי של הומוסקסואליות הפך להיות נפוץ יותר ואף חיובי יותר. ע"פ מחקר שבוצע בשנת 2002 (Wyatt, בתוך Fisher et al., 2007) בהקשר לייצוג הומוסקסואלים בתקשורת בארה"ב, נמצא כי בין השנים 1997-1998 היו בכל ערוצי השידור בארה"ב 16 דמויות הומוסקסואליות כחלק מתכניות השידורים, ומספר זה עלה ל 29 בשנים 2000-2001.

במחקר שנערך ע"י כותבי המאמר נמצא כי לאחר בחינה של יותר מ 2700 תכניות טלוויזיה בשנים 2002-2003, נמצא כי בכ-15% מכלל התכניות יש אזכור של היבטים שונים וביניהם גם מיניים הנוגעים להומוסקסואלים – גם אם לא הוצגה דמות או היה ייצוג בפועל. במחקר זה נמצא כי כיום, למרות הייצוג המוגבר של ההומוסקסואלים בתקשורת האמריקאית, עדיין הדימויים והייצוגים של ההומוסקסואלים נוגעים בעיקר בהקשרים מיניים. נמצא כי בתכני תקשורת רבים הכוללים שיח או ייצוג הומוסקסואלי מתקיים דיון יחד עם נטיות מיניות "רגילות", ולפיכך ההנחה של החוקרים היא כי האופן בו אלו מיוצגים מצביע של כך שהומוסקסואליות היא עדיין "בעיה" ועדיין נחשבת כהתנהגות הסוטה מהנורמה המקובלת, גם אם כיום סטייה זו נתפסת כפחות חמורה מבעבר (Fisher et al., 2007)

באופן כללי, אפשר לראות כי בארה"ב הייצוג התקשורתי של הומוסקסואלים קשור באופן הדוק למאבקים החברתיים שלהם, כאשר הוא משפיע על ומושפע משינויים אלו. היה אפשר לראות כיצד הייצוג התקשורתי מקביל לניצחונות חקיקתיים כנגד אפליה וקבלה איטית של החברה האמריקאית את קבוצה זו.

הקשר בין התפיסה החברתית לייצוג התקשורתי מתבטא באופן בו הדימויים של אלו בתקשורת הפכו מסטראוטיפיים במהלך השנים לייצוגים ודימויים בתכניות בפריים-טיים, כאנשים בעלי חיים נורמטיביים, תקינים וככאלו המתפקדים בחברה (Rowe, 2009).

כפי שנראה בחלק הבא בעבודה, ייצוג סטראוטיפי בתקשורת קשור לתפיסה החברתית גם בייצוג הומוסקסואלים בתקשורת הישראלית. באופן כללי, גם מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של תהליך "אמריקניזציה" אותו המדינה עוברת באופן מואץ מאז שנות ה-90, הכולל היטמעות תרבותית של החברה הישראלית בזו האמריקאית (רם, 2003). בשל כך שישראל ומרבית אזרחי העולם חשופים לתכנים של התקשורת האמריקאית נוצרת מעין אחידות תרבותית בה כל העולם הופך לכפר גלובלי אחד תחת התרבות האמריקאית.