סמינריון בפילוסופיה – תרבות מערבית
מהו הקשר בין התפתחותה של הנאורות והמודרנה לבין השינויים שחלו בדת בתרבות המערבית ?
מודרנה ונאורות , חלק מן העבודה הסמינריונית בפילוסופיה לדוגמא:
מאז ימי הביניים באירופה ועד עידן הנאורות עליו ארחיב בחלק זה בעבודה, ההנחה הדתית-חברתית היחידה שהיתה מותרת היא כי חוקי האל הינם מקור הסמכות העליון, וזו התגלמה בתפיסה הדוגמטית של הכנסיה הקתולית אשר שלטה מאות שנים באירופה ביד רמה. הכנסיה היתה הסמכות היחידה לאמת, למוסר ולחוק. הכנסיה היא זו אשר הכתירה מלכים ברחבי אירופה, והעם האמין כי השליטים שולטים בסמכות האל ותחת חוקיו. אך בסוף המאה ה-18 תפיסה זו החלה להשתנות עם עידן הנאורות והחשיבה הביקורתית, כאשר הבסיס לתפיסה המודרנית של האוטונומיה המחשבתית וחוקים אשר האדם קובע לעצמו באה מהגותו של עמנואל קאנט (Immanuel Kant, 1724-1804).
קאנט היה אחד מן המבשרים העיקריים של תקופת ההשכלה והנאורות, והוא היה ההוגה המשפיע ביותר בנושא החשיבה הביקורתית וחשיבות התבונה והשימוש בה על ידי הפרט. קאנט הציג עמדה בה לכל אדם יש את הדרך להגיע אל האמת בעזרת שימוש בתבונה האישית שלו, ובהתאם לכך האדם לא צריך שום גבול חיצוני כגון חוקי האל או חוקי הכנסיה, והוא יכול לחוקק לעצמו את חוקי המוסר באופן אוטונומי לחלוטין.
בביקורת התבונה הטהורה קאנט מציג את מערכת התפיסה של האדם כמערכת אוניברסלית הקיימת באופן דומה אצל כלל בני האדם, ללא הקשר תרבות, מין, דת וכדומה. המערכת הזו היא אובייקטיבית ונמצאת אצל כל אדם באשר הוא. התבונה של האדם והיכולת לחשוב בעצמו היא יכולתו של הפרט בחברה, בניגוד למה שהתרחש בתקופה זו בה כאמור אירופה היתה תחת התפיסה הדוגמטית של הכנסיה וסמכות האל כסמכות עליונה ויחידה. קאנט מציין כי היה זה תפקיד הדת להגדיר את מקומו של האדם בעולם, את הציוויים המוסריים של האדם, ואת כלל התנהלות החיים. אך קאנט מציין כי אלו הם חוקים ופרדיגמות חיצוניות לאדם, ולמעשה אלו הם גבולות אשר האדם יכול לפרוץ בעזרת חקירה רציונלית ולהיות באמת חופשי ואוטונומי. האדם מקבל את האמירות הללו שניתנו על ידי הכנסיה כאמיתות, אך אם הוא יפקפק בהם ויבחן אותם בצורה רציונלית הוא יגיע אל האמת האובייקטיבית.[1]
בהתאם לכך, קאנט הציג את מושג הנאורות, אשר משמעותו היא, באופן כללי, יכולתו של אדם לחשוב ללא צורך בפרדיגמות חיצוניות וללא סמכויות מלבד האוטונומיה והתבונה של הפרט עצמו. מבחינת קאנט, בשונה מהתפיסה הדתית של הכנסיה, התבונה הטהורה אשר מובילה את השכל היא הריבון העליון של האדם, ורק מעצם חשיבה רציונלית כל פרט יכול להגיע לאמת האובייקטיבית ולהיות יצור אוטונומי. מבחינתו הנאורות היא ביטוי פוליטי לשימוש בתבונה, כאשר הוא מתמקד בהנחה כי חירות מחשבה ואוטונומיה אמיתית היא הדחייה האולטימטיבית של הפרדיגמות החיצוניות – אשר ביניהם היא סמכות הדת והכנסיה – והסתמכות אך ורק על חוקיות שנובעת מתוך הפרט עצמו.[2]
מבחינת קאנט הבנת יכולת זו של חשיבה אצל הפרט היא ההתבגרות, שהיא לפי קאנט, "יציאת האדם מחוסר בגרותו שהוא עצמו אשם בו",[3] כשהכוונה היא ההתגברות על הצורך בהשגחה חיצונית מן האחר. האדם מקבל על עצמו באופן אוטומטי סמכויות חיצוניות והוא לוקח אותם על עצמו, אך עם זאת האדם צריך להתבגר ולחשוב על הכל בצורה ביקורתית. הוא מציין כי אפשר להטיל ספק בכל דבר – אפילו בחוקי האל המוצגים לנו כמוחלטים על ידי הדת, מפני שרק התבונה עצמה היא ורק היא הגבול העליון, והיא שייכת אך ורק לפרט עצמו. לכן הצעד הראשון בהתבגרות הוא האומץ האישי לחשוב, והצעד השני הוא להעמיד כל דבר לשיפוט השכל – וכך האדם הופך להיות אוטונומי באמת. קאנט אף מציין כי קשה ליחידים להבין כי הם יכולים להיות אוטונומיים, אבל זה קל יותר לאנשים כקבוצה.[4] מצב זה כבר מתחיל להתרחש באירופה בתקופתו של קאנט, כאשר ברמה החברתית אנשים מתחילים להשתחרר מן הדוגמטיות הכנסייתית ששלטה באירופה – כגון פתיחה של ספריה ציבורית בפריז, המהפכה הצרפתית ואף האקדמיה אשר מתחילה להשתחרר מן הממסד הדתי.
[1] ראו קאנט, ע', 1966. עמ' 13-20.
[2] שם, שם.
[3] ראו קאנט, ע', 1997, עמ' 45.
[4] שם, שם.
