סמינריון בנושא אימהות בספרות המודרנית: הגשמה או מכשול

דמותה המורכבת של האם מוצגת בעיקר דרך עיני הסופרות (Hirsch, 1989), כאשר היחס בנות-אימהות הוא אמביוולנטי משום העובדה שהבנות/כותבות נעות בין סימביוזה להיפרדות ביחסיהן עם אימותיהן בתהליך החיפוש וההגדרה העצמיים (אולם הדבר נכון, כמובן, גם ביחס לסופרים הכותבים על אימהותיהן).

באותה רוח, הספרות העברית החדשה מציגה את האם כהיפוכו של דימוי "האם הטובה דיה" כהגדרתו של ויניקוט (1989). כמעט שלא נמצא בסיפורת זו נשים המצליחות לאזן בין תפקידיהן האימהיים לבין צדדים מרכזיים אחרים בחייהן (קריירה, יחסים עם בן-הזוג). לעומת זאת, בסיפורת העברית נמצא אמהות המתקשות לטפל בילדיהן בגלל נפש מעורערת, או מתנכרות לילדיהן, או אמהות דואגות-חונקות. עמדה זו הוחרפה  בסיפורת של אמצע שנות ה-80 ואילך, בה נכללות אימהות נוטשות או מזניחות/נוטשות.

בחלק מהספרים קיים מעבר ממצב של אהבת אם אקסיומטית להיעדר אהבה אימהית כמצב פתולוגי. עבודה זו תבדוק האם המתח המובנה בין עבודת האימהות לבין צדדים אחרים בחייה של האם, בעיקר עם היציאה של האם לקריירה משלה, הוא שעומד בבסיס הצגת האם השלילית בחלק מיצירות הספרות העכשוויות, או שמא מדובר בהוויה ייחודית לחברה הישראלית משום נגזרות היסטוריות וחברתיות.

לאור האמור לעיל, בעבודה זו אנסה לעמוד על ייצוגה ותפיסתה של האימהות בספרות העברית המודרנית: האם כאידיאל הגשמה עצמי וחברתי, או שמא כתפקיד עתיר מצוקות ומכשולים. "האם הרעה" המופיעה יותר ויותר בספרות הישראלית החל משנות ה-80 ומשתלבת כיסוד טבעי-חייתי-מאיים עם התפיסה הרואה בה גורם לא יציב, הרסני וקטלני (בלבן, 2010).

 

  1. אימהוּת

 

1.1 האימהות-האלות

ג'וזף קמפבל עקב אחרי שורשי הדמות האוניברסלית של האלה הגדולה והאם הגדולה מימי הפרה-היסטוריה והוא טוען כי "אין ספק שבראשית ימי האדם היה הכוח המאגי והנס שבאשה בחזקת פלא שאינו נופל מפלאי היקום כולו. הדבר העניק לנשים כוח עצום ורב, אשר היה אחד העניינים שעמדו בראש מעייניו של הגבר –  לשבור את הכוח הזה, להשתלט עליו ולנצלו לצרכיו". לדבריו, צלמיות נשים היו "חפצי הפולחן הראשונים והדימויים הראשונים של ההומו-ספיאנס" (Campbell, 1972: 315 – מצוטט אצל ריץ', 1989: 148).

לוי (Levy, 1963: 86-7 – מצוטטת שם: 149) כותבת, כי ראשית ההכרה הקדם-פטריארכלית בתמורות המחזוריות של מערכות הטבע (מוות בעקבות הלידה, גלגול נשמות בעקבות המוות; גאות ושפל, חורף וקיץ, ירח מלא ומולדו) נעוצה באחדות הראשונית הנחשבת לנשית. לימים היא הגיעה לידי הכרה בדינמיקה שהנוכחות הנשית מוסיפה לחלוש עליה: "בהכרה הגוברת בכפילות שמרה האם על מעמדה היסודי והקבוע משכבר כאדמה שאליה שבים כל בני האדם והיא גם מקור כל הלידות… בארכיאולוגיה הניאוליטית לא תמצא אף שריד אחד של פולחן אלוהות גברית… האונים הנשיים [היו] הנושא הנפוץ ביותר בפיסול האוריניאני[1]".

כל התרבויות הקדומות העניקו משקל מרכזי לאלות-אימהות, כמו נוּט ואיזיס במצרים; אישתר במסופוטמיה; עשתורת, ענת ובעלת בכנען; סיבל באנטוליה; עוּזָה בערב הקדם-איסלמית; אוּשָס וקאלי בהודו-אירן; פרספונה, דמטר, ארטמיס, אפרודיטה, אתנה, גאיה, הרה, איריס ואחרות בתרבות היוונית-רומית; אלת הירח של המאיה; ועוד רבות (Ellwood, 2009). בכל התרבויות הללו התקיים אצל האלות-אימהות גם הצד השלילי, האפל, של האם הגדולה, לצד הצד החיובי, האלה כמעניקת חיים. לאחר שנותקה מפניה החיוביים, התגלמו פניה הרעים של האם ביישות המתגלמת בדמותה את אלת הדם נוסח קאלי הדורשת קורבנות אדם, האם הרוצחת מדיאה בתיאטרון, המכשפה המרושעת באגדות הילדים, או האם המסרסת.

בתרבויות אלה מתן החיים נקשר לשפיכות דמים, כאשר דמה של האשה – בשונה מדמו של הגבר, או מדם חיות – אינו קשור רק ל"קללה" (הווסת ומסתרי הטאבו הקשור אליה), אלא גם ל"מאנה" של אובדן הבתולים, למסתרי התמורה של הלידה ולעצם הפריון. כפי שכותב קמפבל (מצוטט אצל ריץ', שם: 151): "מסתורי הטבע של הלידה והווסת משכנעים במישרין לא פחות מן המוות ונותרים עד עצם היום הזה כפי שהיו בראשיתם, מקורות ראשוניים של האימה הדתית". אולם גם הגבר הבוגר, בבואו ליצור קשר עם האם הגדולה, מחובר להיבטיה האפלים והחיוביים גם יחד.

האגו המתבגר הוא זה הלוקה בחוסר ביטחון ומשום כך חש איום מצד האשה. משום כך, לאורך כל ההיסטוריה ניסתה הפטריארכליות לשלול את הנשים, כשהאשה הבוגרת בחברה הפטריארכלית עשויה לגלות בן/מאהב מתבגר הרוצה בה לקיומו הרגשי, גם אם הוא חושש מפני הסירוס והמוות מידיה (לוי, 1963 – מצוטטת אצל ריץ', שם: 151).

 

יחסי אימהות-בנות ואימהות-בנים

מכל הקשרים המשפחתיים, הקשר אם-בת הוא החזק ביותר ואולי גם המורכב ביותר – כותבת פרידמן (2007: 203). "המפגש הראשון של האשה עם חום, הזנה, רוך, ביטחון, חושניות והדדיות הוא עם אמה. הקשר הראשוני עם האם הוא החזק ביותר, ובמובן מסוים מנסים גברים ונשים לשחזרו כל ימי חייהם[…] בבסיס כל קשר אצל האשה נמצא תמיד הקשר של הבת לאמה."

מאז ומתמיד האשה היתה מודעת להיותה בת ואם בכוח בעת ובעונה אחת, לעומת הגבר, אשר לאחר שהתנתק מתהליך ההפריה, חווה עצמו בראש ובראשונה כבן, ורק בשלב מאוחר יותר הוא מסוגל לחוש עצמו כאב (ריץ', 2006: 152).

אסטס (1997: 159) כותבת, כי רוב הנשים הבוגרות נושאות בתוכן אם פנימית שהיא מוֹרֶשת מאימן הממשית. זהו היבט של הנפש הפועל ומגיב באופן זהה להתנסויותיה של האשה בילדותה, עם אמה שלה. אולם האם הפנימית הזו עשויה גם מהתנסויות עם דמויות אימהיות אחרות בחייה, כמו גם עם הדימויים של האם הטובה והאם הרעה שהתרבות מציגה בפנינו במהלך ילדותנו.

גם אצל רוב הנשים הבוגרות שחוו בעבר בעיות עם האם, והבעיות נעלמו, קיימת עדיין בנפש אם מוכפלת הנשמעת, פועלת ומגיבה בדיוק כשם שעשתה בילדות המוקדמת. בפסיכולוגיה היונגיאנית הסבך הזה קרוי "תסביך האם" – אחד ההיבטים הגרעיניים של נפש האשה. על פי יונג (Jung, 1959) ונוימן (Neumann, 1963), ילדים מתקשים לראות את דמותה הממשית של אימם ומשליכים עליה את ארכיטיפ "האם הגדולה" – זה שבו תכונותיהן של האם הטובה והאם הרעה משתלבות בלי יכולת הפרדה שלהן.

[1] העידן שהתקיים בסביבות 30,000 לפני הספירה, בו שלטה האשה