עבודה סמינריונית בקורס "הזדהות עם קבוצות"

סמינריון הזדהות עם קבוצות – נשמח לסייע משלב בחירת הנושא יחד עם המנחה, בחירת שאלונים וניתוח סטטיסטי!

הקשר בין הצורך בסגירות קוגניטיבית, הזדהות עם ישראל ודיסוננס תוך-קבוצתי: הבדלים בין-אישיים באי-סבילות דיסוננס

…סגירות קוגניטיבית

חמישה עשורים של מחקר ענף בתחום הדיסוננס הקוגניטיבי (Festinger, 1957) הותירו מעט מאד אבנים לא הפוכות. למרות זאת, שני נושאים חשובים זכו למעט תשומת לב אמפירית ותיאורטית: הבדלים בין-אישיים בתהליכי דיסוננס, ודיסוננס כתהליך קבוצתי.

המחקר הנוכחי שילב בין מבנה תיאורטי עכשוי – דיסוננס תוך-קבוצתי (Glasford, Pratto, & Dovidio, 2008) לבין מוטיבציית הצורך בסגירות (Kruglanski, 1990), על מנת למלא מעט מהחלל המתואר בתחום הדיסוננס.

143 אזרחי מדינת ישראל מילאו שאלוני צורך בסגירות והזדהות רב-ממדית עם ישראל; לאחר שנחשפו למידע לפיו המדינה הפרה אמונה אישית בה הם מחזיקים, נמדדה מידת אי-הנוחות הפסיכולוגית קשורת-הדיסוננס אותה הם חוו.

נמצא כי בעלי צורך גבוה בסגירות, כמו גם בעלי הזדהות חזקה עם ישראל, דיווחו על יותר אי-נוחות פסיכולוגית. כמו כן, נראה כי הזדהות עם ישראל תיווכה חלקית את השפעת הצורך בסגירות על אי-הנוחות הפסיכולוגית. ממדי ההזדהות עם ישראל לא נבדלו זה מזה בעוצמת ובכיוון הקשר בינם לבין אי-הנוחות הפסיכולוגית. הממצאים תואמים את תפיסת תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי לגבי הבדלים בין-אישיים באי-הסבילות לדיסוננס.

 

מבוא

השאיפה האנושית לעקביות קוגניטיבית היתה ועודנה מקור עניין בלתי נדלה לחקירה פסיכולוגית ולסקרנות פילוסופית (Jones, 1998, p. 23), אשר שורשיהן ניתנים לזיהוי אף בעבודות מוקדמות כהגותו של שפינוזה (Sarup, 1978, p. 481).

חשובות במיוחד לעניננו הן ההתפתחויות התיאורטיות והאמפיריות שנוצרו סביב שאיפה זו, אשר הופיעו כפטריות לאחר הגשם לקראת אמצע המאה הקודמת תחת המטריה הרחבה של הפסיכולוגיה החברתית (לדוגמה, Frenkel-Brunswik, 1949; Heider, 1958).

מבין שלל ההמשגות וההסברים שהוצעו לתופעה זו, תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי (Festinger, 1957) נחשבת לאחת העבודות המקיפות והמשפיעות ביותר עד כה (Harmon-Jones & Mills, 1999).

בחיבורו המונוגרפי תיאר פסטינגר (Festinger, 1957) את הדיסוננס הקוגניטיבי כמצב מעורר דחיה, המתהווה בכל עת בה האדם מבחין כי מתקיימים יחסים בלתי עקיבים בין ידיעותיו, עמדותיו והתנהגותו – בהינתן שהללו רלוונטיות זו לזו.

כלומר, כאשר שתי קוגניציות בעלות קשר הגיוני סותרות האחת את האחרת. כך לדוגמה, מעשן כבד המאמין כי העישון מזיק לבריאותו אך בכל זאת ממשיך בהרגלו, עשוי למצוא עצמו במצב של דיסוננס בין אמונתו באשר לנזק הבריאותי אותו הוא מסב לעצמו לבין התנהגותו בפועל. פסטינגר (Festinger, 1957) ראה בדיסוננס הקוגניטיבי ובדחף המיידי להפחיתו גורם הנעה בזכות עצמו, ואף פירט את הדרכים בהן יכול הפרט להפחית את תחושת אי-הנוחות הפסיכולוגית הכרוכה בדיסוננס ולהשיב עצמו למצב מאוזן של קונסוננס.

בחמישים השנים האחרונות הניבה תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי שפע של כיווני חקירה, והציתה ויכוחים אקדמיים סוערים באשר לאופי התופעה, היקפה והתנאים הדרושים להיווצרותה (לדיון נוסף ראו Aronson, 1992; Harmon-Jones & Mills, 1999).

למרות זאת, מספר היבטים תיאורטיים משמעותיים נותרו כמעט ללא התייחסות, ביניהם הקשר בין דיסוננס קוגניטיבי לבין תהליכים קבוצתיים, או תפיסת האדם החווה דיסוננס כחבר בקבוצה ולא כפרט הפועל לבדו (Cooper & Stone, 2000, p. 227; אך ראו Festinger, Riecken, & Schachter, 1956; Matz & Wood, 2005; Norton, Monin, Cooper, & Hogg, 2003).

הקבוצה החברתית כמקור לדיסוננס

לאחרונה גלספורד, פראטו ודווידיו (Glasford, Pratto, & Dovidio, 2008) טענו כי אנשים אינם חשופים רק לחוסר עקביות תוך-אישי בין קוגניציות בהן הם מחזיקים, אלא שהם רגישים גם לאי-התאמות בין עמדותיהם ואמונותיהם לבין פעולותיהן של הקבוצות בהן הם חברים.

לטענת החוקרים, אדם המבחין כי קבוצת הפנים שלו נוהגת באופן הסותר ערך או אמונה אישית בה הוא מחזיק, צפוי לחוות דיסוננס תוך-קבוצתי (intragroup dissonance) – כלומר, תחושת אי-נוחות פסיכולוגית זמנית ודחף עז להפחיתה, בדומה למתרחש במצב של דיסוננס קוגניטיבי (Devine, Tauer, Barron, Elliot, & Vance, 1999; Festinger, 1957).

הנחות היסוד הניצבות בבסיס רעיון הדיסוננס התוך-קבוצתי הן פשוטות ואלגנטיות; ראשית, ערכים אישיים מנחים את התנהגותו של הפרט כחלק מזהותו (Bilsky & Schwartz, 1994). מכאן שצידוד בערך כלשהו ונגישותו הקוגניטיבית עשויים לשמש מקור אחד לדיסוננס.

שנית, הזהות החברתית מהווה חלק בלתי נפרד ממושג העצמי של הפרט (Tajfel & Turner, 1986) וקבוצת הפנים מהווה מעין שלוחה או הרחבה שלו (Castano, Yzerbyt, Paladino, & Sacchi, 2002). מכך נובע שהקבוצה מתפקדת גם כספקית מידע אודות העצמי ועשויה להוות מקור נוסף לדיסוננס (Glasford et al., 2008).

בסדרת ניסויים ראשונית (Glasford et al., 2008; Glasford, Dovidio, & Pratto, 2009) נמצא כי דיסוננס תוך-קבוצתי אכן פועל בהתאם להנחות אלו: סטודנטים אמריקאים התומכים במדיניות רווחה נדיבה אשר קיבלו מידע לפיו ארצות הברית נוקטת במדיניות מנוגדת, חוו אי-נוחות פסיכולוגית רבה יותר מזו שחוו סטודנטים שלא קיבלו מידע שכזה, וכן רבה יותר בהשוואה לאלו שנמסר להם כי מדינה מערבית אחרת נהגה באופן דומה (Glasford et al., 2008, Experiment 1).

באותו ניסוי נמצא גם כי הסטודנטים בתנאי הראשון נעזרו באסטרטגיה קבוצתית (התנתקות מהקבוצה) על מנת להפחית את אי-הנוחות הפסיכולוגית. ניסוי נוסף (Glasford et al., 2008, Experiment 2) הראה כי תמיכה רבה יותר בערך האישי הביאה לתחושת אי-נוחות פסיכולוגית עזה יותר ולצורך רב יותר בהפחתתה.

במחקר אחר (Glasford et al., 2009, Experiment 2) נמצא כי משתתפים בעלי הזדהות חזקה עם קבוצת הפנים חוו אי-נוחות פסיכולוגית רבה יותר בתגובה להפרת אמונה אישית על-ידי הקבוצה, בהשוואה לאלו המזדהים עמה במידה פחותה.

כמו כן, באותו מחקר נמצא כי מידת ההזדהות עם הקבוצה השפיעה על העדפת סוג האסטרטגיה הקבוצתית להפחתת אי-הנוחות הפסיכולוגית; משתתפים בעלי הזדהות חזקה העדיפו אסטרטגיה המאדירה את קבוצת הפנים על-פני אסטרטגיה המכוונת לשינוי התנהגות הקבוצה.

מחקריהם של גלספורד ואחרים (Glasford et al., 2008; Glasford et al., 2009) סיפקו עדות ראשונית לקיומו של דיסוננס תוך-קבוצתי, תוך התמקדות בגורמים הפרוקסימליים לתופעה ובדרכים השונות לשיכוכה.

עובדה זו מזמינה שחזור קונספטואלי ובחינה מדוקדקת יותר באשר לאופיים של גורמים אלו, ובאשר לגורמים נוספים העשויים לווסת את עוצמת הדיסוננס. אחת השאלות המרכזיות הדורשת מענה בהקשר זה, נוגעת לשונות הבין-אישית במידת הרגישות לדיסוננס; מה מביא אדם אחד להגיב בחריפות יתרה שעה שהוא מגלה סתירות במציאותו החברתית? מדוע אנשים מסויימים מסוגלים לשאת דואליות שכזו בשגרת יומם, בעוד שאחרים מוכרחים לסלקה מתודעתם?

הבדלים בין-אישיים – תפקיד הצורך בסגירות קוגניטיבית

היתכנותם של הבדלים בין-אישיים כרוניים ביכולת לשאת עמימות וחוסר עקביות קוגניטיבית נדונה כבר בעבודתו המקורית של פסטינגר (Festinger, 1957), אך למרות זאת עיקר תשומת הלב התיאורטית והאמפירית שנבעה ממנה ישירות התמקדה בגורמים הנסיבתיים המעוררים דיסוננס, בקישורו לעצמי ובהשלכותיו האפשריות (לדיון נוסף ראו Stone & Cooper, 2001). ואולם, הצעתו המקורית של פסטינגר (Festinger, 1957, pp. 266-271) באשר לאופיו האפשרי של אי-סבילות הדיסוננס והשפעתה על התנהגותו של האדם החווה אותו, דומה להפליא לניסוחים מודרניים של מבנים תיאורטיים העוסקים בקשר בין מוטיבציה לקוגניציה (לדוגמה, personal need for structure; Neuberg & Newsom, 1993), ובמיוחד לצורך בסגירות קוגניטיבית (need for [nonspecific] cognitive closure; Kruglanski, 1990; Kruglanski & Webster, 1996).

הצורך בסגירות קוגניטיבית מוגדר כרצון להשיג ידע מוחלט בנושא כלשהו ולהמנע מבילבול ועמימות (Kruglanski & Webster, 1996, p. 278). מקובל להבחין בין שני צרכים בסגירות קוגניטיבית: הצורך בסגירות קוגניטיבית ספציפית והצורך בסגירות קוגניטיבית לא-ספציפית.

הראשון מתייחס לנטייה לחפש תשובה מסויימת לשאלה כלשהי ואילו השני מתייחס לצורך בתשובה כלשהי, כל עוד היא מוחלטת וסופית. כמושג שגור, הצורך בסגירות מתייחס בדרך כלל להיבט השני, והוא גם מוקד העניין במחקר הנוכחי.

הצורך בסגירות מופיע הן כמשתנה מצב והן כמשתנה אישיות. נמצא כי תנאים דוחקים (לדוגמה לחץ זמן, עייפות, רעש) גורמים לעליה זמנית בצורך בסגירות, אך גם כי ישנם הבדלים בין-אישיים קבועים ברמותיו הניתנים למדידה והערכה (Webster & Kruglanski, 1994).

כמו כן, נראה כי הצורך בסגירות מתבטא בשתי נטיות עוקבות: הנטייה לדחיפות, כלומר הנטייה להשיג סגירות מהר ככל שניתן, והנטייה לקביעות – להחזיק בסגירות למשך זמן ארוך ככל שניתן (לדיון נוסף ראו Kruglanski & Webster, 1996). בשל כך, אנשים בעלי צורך גבוה בסגירות יטו לבחור בתשובה הזמינה ביותר ברגע נתון (seizing) ולהתקבע עליה (freezing).